כותבים לתם - הספדים

 

 

23.4.07

טקס יום הזיכרון של חיל האוויר בהר הטייסים

 

שלום אני אימא של תם. תם בחייו היה שלי, של אביו דורון של אחיותיו עמית ואורי של אהובתו, רעות של בני המשפחה ושל חבריו הרבים.

 

היום אני פה כי תם היום שייך לכולכם ולכל אזרחי מדינת ישראל. כי תם כמו כל יתר הטייסים והחיילים היקרים שלכם של כולנו, מתו מתוך רצון להגן עלינו ועל זכותנו כעם להתקיים ולקיים מדינה משלנו.

 

במותם הם ציוו לנו את החיים ולכן עלינו להמשיך ולחיות, כי כל עוד אנחנו חיים הם חיים.

 

והנה שיר שקיבלתי כשתם נהרג אני לא יודעת מי כתב אותו אך ולשיר זה אני מתעוררת כל בוקר ועם שיר זה אני הולכת לישון וביתר היום תם שלי פשוט איתי. 

 

"זכרי אותי בימים שקטים כשטיפות הגשם מטפטפות על חלונך, שזיכרונותיך לא יהיו מלאים באבל, רק האושר שידענו יישאר.

 

זכרי אותי כשכוכבי הערב יביטו עליך כעניינים נאמנות. תזכרי אותי בימים שתשכימי מוקדם לתפוס מבט של זריחת שמש אדומה.

 

וכשתחשבי עלי, תדעי שאני לא רוצה שתבכי, אלה תחיי עבורי תצחקי בשבילי כי כשאת שמחה כך גם אני.

 

זכרי בדיחה ישנה שחלקנו ביחד, זכרי אותי שאביב פורח, חשבי עלי, כשאת מאושרת וכל עוד את חיה גם אני חיי."

 

כשביקשו ממני לדבר לפניכם היום היה לי ברור שזה המסר היחיד שאני רוצה להעביר.

 

תודה 

ענת פרקש 

 

 

 

 

22.4.07

 

דברים שכתבו החברים מקיסריה של תם והקריאו בטקס שהתקיים בערב יום הזכרון לחללי צה"ל באמפיתאטרון (הקטן) בקיסריה 

 

(יום המוות)

 

ענת:

יום שני ה- 24 ביולי השעה 12 בצהריים. חדשות בגלגל"צ. מסוק התרסק בצפון. הלב מחסיר פעימה. בהלה מציפה. אך התקווה רוחשת שם גם כן.

סבב טלפונים מהיר- לחברה רעות, לאמא ענת ולאמא שלי. דאגה גדולה עם אמונה חזקה.

בשעות הבאות הכל מתרכז בניסיון להאמין ולהתפלל לטוב.

הבלבול גובר ועימו כאב הראש. האס.אם.אסים רצים הלוך ושוב. ומה אם זה תם???!!

זה כ"כ קרוב וזה כ"כ רחוק.

ואז הכל מתנפץ. הבשורה חודרת. פחד אימים מהאמת הוודאית. הגורלית, האמת שלנו. כולם נאספים ביחד. בחיבוק. הגוף רועד ונחלש מבכי. מנסים להבין. אפשר להבין??? 

 

ניר:

24 ביולי - התאריך המזעזע הזה. היום הארור והמקולל הזה. האם היית אתה זה ש"הקפיץ" אותי למילואים? הרי הייתי איתך שם גבוה למעלה בשמיים התכולים בין עננים שמחים... בדיוק ברגע נפילתך- אני הרגשתי אותך! הרגשתי כל כך חזק. בכל הגוף חלף לו גל אדיר של זעזוע. זעזוע התרסקותך. זעזוע מותך. (עד היום עוברים בי גלים כאלה).

אך אז עוד לא ידעתי. נותרו עוד מעט שעות חסד מיטיבות שדחו במעט את הוודאות הנוראה, נוראה מכל.

כשירדתי מהטיסה - חיכו לי שם כולם. כל חברינו, ענת, אורי, נדב. חוץ ממך. אתה נעדרת!! היכן אתה? הם באו לבשר לי שאתה אינך...

 

איתי:

24 ביולי - שהיתי בקולומביה - דרום אמריקה.

זה היה הטיול הגדול של החיים. חיכיתי לו. רציתי בו. תם היה האחרון ממנו נפרדתי בשדה התעופה ממש. מילותיו ליוו אותי לאורך המסע: "תהנה"! "תעשה חיים"! "זה הזמן"! "פה הכל יישאר אותו הדבר"... משפט שהיה נכון ומדויק עד לאותו הטלפון שמצא אותי בחוף הים בשמש הקולומביאנית הלוהטת. – "חזור הביתה! הלוויה של תם מחרתיים, ביום ד'"! הכל נעצר בשנייה הזו, ודבר לא שב להיות כשהיה.

העצב הנורא בטיסה חזרה. הכאב הצורב - והפחד האיום לפגוש במה שלא ניתן להאמין שאכן ואכן קרה.

 

אורי:

24 ביולי. שעת בוקר מאוחרת. בטלוויזיה מודיעים על מסוק שהתרסק בגבול הצפון. בבית הכנות לצהריים. כל האפשרויות נפתחות פתאום. חרדה מתחילה להזדחל. חוסר שקט. תחושה קשה שמשהו רע קורה. טלפונים לכל העולם, אולי שבריר מידע מכיוון לא צפוי.

בטלפון של תם אין תשובה! (ממש לא מתאים לו, תמיד הוא שולח הודעת הרגעה). המועקה גוברת עם הדקות החולפות במהירות. דפיקה מהירה בדלת. נדב קריז'נר קורא לי לצאת החוצה. הרגליים רועדות, אני צונחת למדרכה. לא ייתכן! נדב אתה טועה! עוד לא יודעים! אל תגיד את זה, רק אל תגיד את זה... תם איננו!!!

אנחנו מתמוטטים בבכי שקורע את הלב, ואת החיים שנחצו פתאום לשניים.

 

(חיינו עם תם)

 

ענת:

כמה כיף לגלוש בזכרונות התם. הוא מוחשי כל כך, קיים קרוב בזיכרון - זיכרון של חבר שנמצא שם תמיד בשבילי. עם פירגון אמיתי, עצות נבונות ואהבה, הרבה אהבה.

תם היה אחי מילדות. הוא היה בשבילי והייתי בשבילו. חלקנו שימחת חיים ואהבת חיים, שיחות נפש, צחוק ובכי. דומים ואף שונים בקרבה מיוחדת כל כך. תם רצה שנחיה את החיים במלואם. פירגן לנו גם כשלא יכל לקחת חלק. דחף להתקדם, להצליח, להעיז, לצחוק, לטייל, לגלות ולהאמין. 

בחרתי לספר על ערב מיוחד. החגיגה האחרונה ליום הולדתו ה- 23. המלחמה בעיצומה. תם עמוס ועייף מטיסות רבות. אך חייבים לחגוג לו! מתארגנים אליו לדירה היפה בת"א. ארוחה טובה. רעות ותם ואנו כולנו.

המסוקים בשמיים חולפים ברעש לי הפסקה. שקט מוזר באויר. תם מהורהר מכונס בעצמו. אנחנו מתים לעשות לו שמח. משחקים משחק חברה משעשע. תם נפתח, צחוקים ממלאים את החדר והלב. יום הולדת אחרון. איש לא ניחש.

קיבלת מאיתנו סנדלים מתנת יום הולדת. אתה נער של סנדלים. תם מוציא את הגיטרה. כולנו מחוברים לכיסאות. רוצים להיות עוד ביחד. הוא מנגן יפה כ"כ. אך צריך להיפרד. חזרה למציאות - זוהי מלחמה. 

מסתיים ערב מוסיקלי של תם ותמימות. ערב של חברים אמיתיים. ערב אחרון שלנו ביחד. ערב שלא יחזור.

 

ניר:

תם עזב אותי. המציאות שלי שונתה לבלי היכר. החיים אינם עוד מה שהיו. יכול להיות שהגורל שלי כורך שמחה ועצב יחדיו - בו זמנית. אני לא יכול אחרת - אפילו אם ארצה מאוד מאוד. בסיפור שלנו, שלך ושלי – תם - אין סיכוי ש"הזמן יעשה את שלו" והחיים ימשיכו בנתיבם. לא ולא!! אין שום סיכוי שכזה. נפש תאומה לא נשכחת לעולם. דבר לא ישכיח אותה. בתוך חיי היומיום שלי אתה עובר וקיים ונוכח בכל מעשה, פעולה או מפגש שאני מקיים. אני חי אותך. משוחח, מטייל, נוגע, מתרגש - כל רגע. כמו ברגעים המשותפים הרבים כ"כ אותם חווינו בשנות חברותינו. השעות שבילינו ביחד עם ההבנה ההדדית שהייתה כה חזקה בינינו. לעולם לא אשכח אותך. 

החבר הכי טוב שלי.

 

איתי:

ממש קשה לי להבין מדוע כיום כאשר מדינת ישראל קיימת 59 שנים צריך עדיין להילחם כדי להבטיח את חיינו כאן. במלחמה הזאת, בקיץ, איבדתי את תם. חבר יקר, יקר לליבי. מרבית שנותינו בילינו ייחד. משנות בית הספר המוקדמות ועד למלחמה הנוראה הזאת.

תם נפל כשנלחם לאפשר לנו חיים בטוחים כאן בארץ.

פגשתי אותו בשדה התעופה בטרמינל. בדרכי לטיול בדרום אמריקה. תם הגיע במיוחד לפגוש אותי. רגע לפני הטיסה. הייתה לנו שעה נפלאה ייחד. ישבנו, שתינו קפה, צחקנו ונהננו הנאה גדולה מהרגע. שוחחנו על העולם הרחב והגדול כי אנו הרי בתחילת דרכינו - והכל פתוח לנו.

תם שאהבת החיים הייתה חלק משמעותי מאוד מאישיותו, שמח מאוד בשבילי - על נסיעתי. ואיחל לי את כל האיחולים שבעולם. היה לנו כיף כ"כ לשבת כך ביחד עד ששכחתי שהגיעה השעה לעלות למטוס, וכשהחריזו את שמי ברמקול נפרדנו בחיבוק גדול. תם אמר אז: "אל תילחץ. אל תבכה. אתה יוצא להנות. שיהיו לך חוויות גדולות וטובות. שתוכל לספר לי עליהם כשתחזור".

שוחחתי איתו בפעם האחרונה בטלפון ביום הולדתו ה-23. התקשרתי לברך אותו. הוא היה בכוננות שיא בבסיס, אך מצא זמן לספר לי על המלחמה, על טיסות התקיפה המרובות ועל המחסור בשינה. הוא שכח את יום הולדתו מרוב לחץ ועומס.

קלטתי פתאום שהמצב בארץ שונה בתכלית ממה שעזבתי ביום יציאתי לטיול. והבנתי עד כמה שלווה המציאות השלווה שלי מהמציאות המסוכנת של תם. ברכתי אותו ואמרתי "שמור על עצמך- היה חזק!" תם באופטימיות אופיינית ענה: "אל תדאג, תמשיך להנות. המלחמה תיגמר מהר ואין ממה לפחד!!!"

אני יודע שתם פחד.

 

אורי:

האם ניתן היה להאמין שנעמוד על במה זו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? ברגע אחד שברירי וקצר בחודש יולי הפך מועד זה ליום קרוב ומשמעותי לנו - לכל החיים.

אנחנו חבורה מלוכדת. שנים מסתובבים יחד. הייתכן שחסר לנו כאן חבר יקר כל כך, תם שלנו??

התבגרנו וגדלנו כאן יחדיו. מבלים צמוד בחופשות, בשבתות, בחגים וברגילות. תם היה חלק מאיתנו. אחד משלנו.

רגעים רבים חלקנו יחד והם שמורים עימנו. 

אספר על כמה מהם: בכיתה י', תם עושה רשיון לטרקטור "והמיול" שלו נהיה ברגע הרכב של כולנו ותם הנהג. איתו לבית הספר. הקפצות לים, ולפאב בערבים.

אנחנו בליינים. מעבירים לילות ביחד. שיחות לתוך הלילה על כל נושא שבעולם. חולקים סודות.

כולנו מתגייסים. בינואר 2004 יוצא צוות גדול לחצרים. להריע בגאווה אדירה לפרח הטייס הצעיר והטרי - תם פרקש. שלטים נישאים באוויר. שריקות וקריאות התפעלות. "תם - פירקשת אותה"!!

הלב מלא התרגשות. העיניים דומעות. אחד משלנו - זכינו להיות שם ברגע הנדיר הזה.

מטיילים יחד בכל הארץ. בחופשות מהצבא. בסופ"שים יושבים במרפסת של ענת ודורון. תם הוא מארח מושלם. ותמיד מרימים כוסות לרוב, משחקים, משתטים, צוחקים ומנגנים.

המוסיקה שיוצאת מאצבעותיך הפורטות על הגיטרה. להקשיב בלי סוף לנגינתך הקסומה שליוותה את ימינו. ולצפות בשלווה הממלאת את פניך היפים ובמבט עיניך המשתנה עם המגע בגיטרה. ולשיר איתך. בלי סוף. עד שהגיע הסוף.

 

(סיום)

 

ניר:

אז מה נותר לי לאחוז? נראה לי שאקשיב לעולמים לאותם סימנים שאתה שולח אלי. אחוש את הכוחות החזקים מכל דמיון- שאנו חולקים. אתן מקום לתחושות בטן רבות- אדע שאני מרגיש אותך.שאתה מדבר אלי.

אאחוז בכל אלה עד שניפגש שוב.

 

איתי:

על המטוס חזרה לארץ מצאתי את עצמי שבוע לאחר שיחתנו ביום הולדתך. טיסה שלא אשכח. ארוכה כגלות. עמוסה מחשבות עמוסות וזעזוע. בפעם הזו טסתי אני כדי ללוות את תם חברי למסעו האחרון. למסע שתמיד ישאר רחוק מדי ויתקיים לנצח. האם אפשרי הדבר? שלא ניפגש עוד לעולם??!!

 

ענת: 

ואינינו חדלים לשאול "הכיצד"? ו"מדוע", ולמה דווקא אתה? ובדקנו עם עצמנו שוב ושוב - האם זהו מן "שיעור לחיים" שכזה? "לקח" כלשהו?

אנחנו חוזרים ומספרים זכרונות מתקופות שונות. נזכרים בהתרגשות של ילדים בקטעי מפגש מעלי חיוכים וכולנו קשובים בריכוז ומשתוקקים להאמין שתם נמצא איתנו- אך באנחה כואבת גוברת הוודאות - שנותרנו לבד. אולי טובים יותר, אולי בוגרים יותר. אך את חברנו האהוב איבדנו לתמיד.

חבר לחיים שהיינו חלק ממנו והוא היה חלק מאיתנו.

 

אורי:

והיום דבר אינו כשהיה. הפצע בלב פעור ומדמם כמו לא עברו כל החודשים האלה. כולנו עושים את צעדנו בעולם הזה - לחוד וביחד - ותם איננו עימנו! הגעגועים עמוקים ומציפים בגלים. ומה נשאר לנו? רסיסים רסיסים של כאב ואובדן שקשה לאסוף וליצור "יש" חדש. 

האם זהו סוף עידן התם - שאלו אותנו ההמונים שנאספו בעת השבעה בבית המשפחה? אכן כן. עם תם אהובנו הסתלקה לה לעולמים התמימות. בדיחות הדעת וקלות הקיום.

נותר רק לבקש ממך תום חברינו, שתשוב ותפקוד אותנו בחלומות הלילה, כי אתה חסר כל כך.

שתשמור עלינו ממרום ותהיה שותף הלב לעולמים.

אוהבים

 

 

 

 

שלושים לתם ובלעדיו / חיים חפר

פתאום – לא היה לנו יותר תם

פתאום – ככה סתם באמצע היום

פתאום – השמים ריקים, רק ענן לבן משוטט

פתאום – תם איננו. תם מת

פתאום – ולמשפחה נותר רק זכר צליל גיטרה ודמעה וצעקה

פתאום – ולכתפה של רעות תחסר ידו הדואגת והרכה.

על אליהו הנביא כתוב: עלה במרכבת אש השמיימה

תם, ירד במרכבת אש אל ארץ מולדתו

על אליהו כתוב: "וחמישים מבני הנביאים צופים במחזה"

על תם כל העם הביט וראה את הרוטור המלווה אותו

עד הקרקע, עד השריפה הבוערת לכולנו בחזה.

תם היה בן 23. זה גיל כזה. סוף שנות העשרה וראשית שנות העשרים.

היו לי הרבה חברים בגילאים האלה, ימי התם והנעורים

והרבה פרחים פרחו ונבלו בתוך האדניות המקשטות את הקברים

ומה עשיתי בגיל הרך והתמים הזה? 

 

אני זוכר. התחלנו להקים מדינה ולא ידענו מה יצא מזה

עשינו את זה בשביל עשינו את זה בשביל תם ורעות וכל בני העשרים ושלוש

אלה שמנגנים על גיטרות ועל שמים ויש להם כוכבים בראש

אלה שבזכותם ההיסטוריה שלנו עדיין נרשמת ונושמת

אלה שבחייהם ובמותם יש לנו מקום מתחת לשמש

ותם – שכן שלי, חבר שלי, תם, הרוטור שריחף מעליך כמו מלאך ממרום

עדיין מרחף עליך ועל פני חברי עד קץ, עד סוף, עד תום

ואנחנו מרימים כוס לזכרך, כוס לנעוריך, כוס לשלום. 

 

 

 

 

 

24.8.2006

תם היקר, הבן, הנכד ומעל לכל, החבר.

 

לא אתה היית אמור להיות במקום הזה, זה לא טבעי, זו לא דרכו של עולם, וזה מקומם.

לא באתי לומר הספד, כנהוג בטקסי זיכרון.

זה פשוט לא הולם איש כמוך, עלם חמודות.

באתי היום הזה לחלוק לך כבוד.

 

אין די מילים באוצר מילותיי הצנוע הראויים להיאמר לך, אתה משכמך ומעלה. קטונתי ילד יקר.

אני מביט בתמונתך המוצבת ליד שולחן עבודתי, והמחשבות מתגלגלות.

 

מלחמת ששת הימים. האומנם 6 ימים?

מאז אנו נלחמים, לפני 33 שנה באותה מלחמה דאז הבטחנו שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

מאז אנו נלחמים, מנצחים, וחוזר חלילה, מיטב בנינו יוצאי חלצינו, משלמים את המחיר היקר מכל.

 

היכן טעינו תום?

ניצחנו בשדות הקרב, נצחנו ניצחונות עטורי תהילה בקרבות אוויר,

אבל הפסדנו על קרקע המציאות,

הובסנו במבחן המציאות.

 

התברכנו בדורות לוחמים, האמיצים ביותר בתולדות עמנו, ואלה הניחו בידי מנהיגי האומה

ניצחונות מפוארים על מגש של כסף. רבים שילמו את המחיר היקר מכל.

 

היכן טעינו תם?

בפגישתנו האחרונה. יומיים לפני היום ההוא, ישבנו ליד השולחן בבית ואמא ענת פינקה אותנו מכל טוב.

במשפטים הקצרים והמאופקים שהשמעת ראיתי על פניך את התהייה, את סימני השאלה, את הדאגה.

 

האם זה תום הנעורים, היושר האינטלקטואלי האופייני לך, או שמא המפגש הראשון, של יושר ותום נעורים, מול חידת מציאות בלתי נתפסת, הבלתי נתפסת?

 

תום היקר, גם בנו המבוגרים יש מידה כזאת של תמימות,

ואז אנו מגלים את אשר כבר גילינו פעמים רבות - 

כי תם עידן התמימות.

 

עקדת יצחק ליוותה את האומה דורות רבים, הטילה ומוסיפה להטיל את השפעתה מאז ועד היום.

אנו התנסינו ומוסיפים להתנסות בעקדות, בניסיון הנורא מכל.

והמיתוס התנ"כי, חזק ונורא מכל, חוזר למציאות חיינו:

 

אבי, אמר הנער: "אבי, הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?"

חודש תשרי מתקרב, ימי ראש השנה, ואני כיהודי חילוני מעלה מנבכי זכרוני, גרסא דינקותא,

את הפיוט של רבי שמואל בן עבאס, המושר בתפילת מנחה של ב.דראש השנה,

ומתוכו את הבית:

 

שיחו לאמי כי ששונה פנה

 

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

 

היה לאש ולמאכלת מנה

 

אנה אבקש לה מנחם אנה

 

צא לי לאם תבכה ותתייפח

 

עוקד והנעקד והמזבח.

 

זיכרון ילדות זה תמיד גרם לשמץ של לחלוחית בזוית העין,

עת שערי רצון להיפתח

מי ייתן ולא נדע עוד יגון.

 

סבא שלמה 

 

 

 

 

 

יום הזיכרון לחללי צה"ל, קיסריה, 22.4.2007

יום שני בצהרים ואתה נפגע, 

 

אתה במסוק הכי מתקדם בעולם עם מערכות משוכללות ומפוארות.. 

 

ואתה טייס מצטיין, אתה הכי טוב במה שאתה עושה. 

 

אבל יום שני בצהרים והמסוק שאתה בתוכו צולל לנופי הגליל של ילדותי. 

 

המסוק מתרסק ונפגע ואין ניצולים - תם נהרג.... 

 

לא, הטייסים לא אשמים, תקלה טכנית ואתה אינך... 

 

ביום שני אחרי צהרים והבית ברחוב תור הומה אנשים, 

טור המכוניות בכניסה לקיסריה מעיד שנפל דבר.. 

ואימא מקבלת את פני כולם, מחבקת ומנחמת, חזקה כל- כך. 

 

אבא בקנדה, במקום שהיית אמור להיות בו אילולא פרצה המלחמה.. 

יום שני אחה"צ ולכולם עוד תקווה שהייתה טעות ותשוב הביתה במהרה. 

 

"רצית לעוף, רצית כבר הלאה" 

שרה עמית בקולה השבור של ילדה שאיבדה את אחיה הנערץ. 

 

והשיר נשמע בכל תחנת רדיו אפשרית 

זועק זעקת כאב שלא משאיר אף אחד אדיש.. 

דמעות נמחו, מילים נאמרו 

והמוזיקה שלך הושמעה בקול חזק שרק המחיש את אובדנך.. 

 

כמה חודשים אחרי, ארוחות יום שישי, שתי חתונות, ראש השנה ופסח 

כולם מחזיקים חזק בחיים כי זה מה שהיית מצפה. 

 

ואתה בוודאי מביט מלמעלה בחיוכך המבויש 

ונותן את הכוח לקום בבוקר, להתרגש משיר מתנגן, לשיר, לתכנן בת מצווה.... 

 

אתה חסר... אתה יודע... 

 

כמי שראה את יופיים של החיים וידע להסתכל להם בעיניים, 

ללא פחד, ללא עכבות וללא פשרות - נתת להם ערך אמיתי.... 

היית מאותם אנשים שהתברכו באהבת החיים, 

טרפת את העולם ואת מה שיש לו להציע בכל רגע שניתן לך 

וידעת, כל כך ידעת מהם הדברים החשובים... 

 

תם, 

החיים גדולים מאתנו אז אנחנו ממשיכים, 

הכאב חותך מבפנים וכולנו מדממים... 

מנסים לשמוח בדרכך, 

ומבינים - החיים גדולים מאתנו אבל אתה היית גדול מהם.. 

אפרת צרי (חברת משפחה) 

 

 

 

 

 

26.7.2006

יושב במטוס בחזרה לארץ, נקרע מבפנים, משהו נקרע בי לעולמים.

סבא שלך, צבי, היה אומר, שאין מה לבכות על חלב שנשפך.

כשהוא נפטר, לא יכולתי לדבר עליו וכך עד היום.

אך היום, אני יוצא מהארון בשביל כולנו 

ולכן אני עומד ומדבר אתך ועליך.

תם, היו לך תכניות לחיים, הכל היה מוכן ונכון, כמו שתמיד ידעת לתכנן, 

אך המזל לא היה איתך.

אני תמיד הרגשתי שיש בינינו קשר של אהבת אב ובן ושל חברים.

בשנים האחרונות זה נעשה יותר חזק.

תמיד ידענו שנינו שאנחנו יחידה אחת, תמכתי בך ביום שרצית ללכת לקורס טיס,

אך לא לחצתי, ידעתי שזו צריכה להיות החלטה שלך כי יש לה מחיר.

למחיר הזה. תום, לא ציפיתי.

תם, אהבת לטפל ולשמור על כולנו, אני מבטיח להמשיך ולשמור ולטפל 

בסבא ובסבתות שמאד אהבת והיית קשור אליהם.

בשיחות שלי אתך, בימים האחרונים, אמרת לי שיש דברים במלחמה הזו, 

שאתה לא מבין, הייתה לך תפישה מערכתית נהדרת,

יותר מאשר לרוב בני האדם – הבנת שחבל על החיים של כולם.

ב – 91 עלינו חזרה לארץ ויחד עם אמא, חשבנו שזה המקום למשפחה שלנו.

עמיתי ואורי, אני מצטער, לא התכוונתי להראות לכם את הצד הזה של החיים 

אבל נסתכל קדימה, נתחזק יחד ונבנה את הפרק החדש של חיינו.

ענת, את אהבת חיי וכך זה יישאר. ביחד נשקם את ביתנו עם השראתו של תם, 

שתלווה אותנו כל החיים. יש לנו שתי ילדות מדהימות שכל החיים לפניהן 

גם אם כרגע זה לא נראה כך. 

יש לנו משפחה מורחבת בכל העולם והרבה חברים מדהימים 

וכמות האנשים שאהבו את תם היא עצומה. כולם כאן. 

אני רוצה להודות לכולם על העזרה והתמיכה. אני אוהב אתכם.

 

תם, היה בינינו קשר חזק מאד. 

באחת השיחות האחרונות בינינו, הבנתי ממך,

שלא הבעתי את אהבתי אליך בצורה ישירה. 

בהמשך דיברנו והבנו שאין בינינו שום חיץ.

קשה לי לסיים ולהיפרד. אין אנו נפרדים.

אתה תמיד תהיה איתי בכל שאעשה.

אתה תמיד תהיה לי דוגמא אישית למופת, לטוב לב, לחברות, 

ליופי ולאינטואיציה בריאה.

אוהב אותך,

אבא

 

 

 

 

 

26.7.2006

ענת יקרה, משפחות יקרות

יד המקרה הפגישה בין משפחותינו לפני כשלושה עשורים. 

ענת, הגעת אלינו לקיבוץ ונתקבלת במשפחתי. זה מסוג הדברים שקורים בארצנו ולעמנו, בכור ההיתוך של אומה המתקבצת מכל קצות תבל, ומקימה מחדש תרבות יהודית, ישראלית, נאורה ומתקדמת.

מוקד כור ההיתוך הזה הוא בקרב הדור הצעיר החל מהגן, בבית הספר, בצבא, בעיר, במושב ובקיבוץ.

וכך הגעת אלינו ענת. חבר מביא חבר, חבר עוזר לחבר. זה כור ההיתוך האמיתי של ישראל יפה והעובדת. הצטרפותך אלינו הייתה מקור גאווה לי ולבני משפחתי. ילדה בשנות העשרה, יפה ומתוקה. הכנסת אור לביתנו הצנוע בקיבוץ והרבה הרבה אהבה. השתדלנו גם אנחנו להעניק לך אהבה, אך תמיד, תמיד, את הענקת לנו יותר.

 

תם היקר, אני זוכר את ביקורכם הראשון כמשפחה בביתנו בקיבוץ. העמדנו לול תינוקות ליד חלון הצופה על הכרמל. אתה בתוך הלול, והנה אתה מחזיק את מעקה הלול ונעמד בפעם הראשונה על רגליך הקטנות.

אני זוכר את ביקורנו שלנו בביתכם בטורונטו. יום אחד יצאנו לבקר בגן החיות, אתה יושב על כתפי וכל הדרך מורט באצבעותייך הקטנות את שארית הפליטה של שערותיי. מורט ומחייך. אז עוד לא היו לי נכדים ואתה לראשונה בחיי אמרת סבא. כך בעברית – סבא.

ידעתי אז שאותו מפגש מקרי בין משפחותינו לפני יותר משלושה עשורים, מאחד אותנו לנצח.

 

הנכס היקר ביותר של עם הוא דור העתיד וחיילנו הם הטובים שבטובים של דור עתיד זה.

אומה יכולה להתקיים על לחם צר ומים לחץ, אך אינה יכולה להמשיך את קיומה ללא אותו דור עתיד. יש לשמור עליו כעל הנכס היקר ביותר. 

 

ענת אהובה, דורון, עמית, אורי, סבתא בת שבע, סבתא עידית, סבא ישקה – האובדן גדול ומר, למרות תחושת חוסר האונים שאופפת אותי מאז ההודעה המרה, אני מרגיש כי המעט שאני ומשפחתי יכולים לתת לכם היום זה חיבוק חזק ואוהב בכדי שישמש לכם כמשענת ותמיכה.

 

תם היקר, עצם הביטוי "פרידה"; לא נועד לאיש צעיר כמוך.

היה שלום בן ונכד יקר, כך צעיר ויפה תואר תישאר איתנו תמיד.

סבא שלמה אלפיה

קיבוץ שער העמקים 

 

 

 

 

 

26.7.2006

אהוב שלי,

לפני כמעט 4 שנים פגשתי את אהבת חיי. 

ראיתי אותך וידעתי שזה לנצח.

אני יושבת בחוץ אצלי, ולא יודעת מה לספר. אני אוהבת הכל, את החיוך המושלם, את הלסת הנדירה כל כך שלך ואיך שתמיד הצחקנו אחד את השנייה. שנאתי שאתה מעשן אבל לא התעקשתי שתפסיק כי היית הכי יפה ככה, מושלם.

הייתה לנו נועדות. יש לי דברים שמתאימים רק לך ולך יש דברים שתמיד יתאימו רק לי. 

אני כועסת על עצמי שידעתי , ואני יודעת שגם אתה ידעת.

הייתה לי רק מתחרה אחת, הגיטרה. כמה אהבת את הגיטרה, כמה ניגנת לי וכמה אהבת אותה. 

דיברנו על הילדים שיהיו, על הבית ועל מה שנעבור ועכשיו אין כלום.

אסא שלנו, שהייתה לנו איתו משפחה קטנה, ידע כמה אני מפחדת, כמה אני דואגת וניסה תמיד בחיוך ובאופטימיות שלו להרגיע אותי. 

צב שלי אהוב שלי הנצחי, שככה תמיד אמרתי לך וקראתי לך. 

הייתה לי הזכות להיות האישה שלך, המאושרת באדם במשך כמעט 4 שנים. 

ביום שני בשעה 11:30 בבוקר כשאתה מתת, מתתי גם. רעות ותם זה אחד ואת שנינו הרגו.

לפני כמה זמן, ישבתי עם חברה שלי סיון, וחבר טוב שלה שאל אותי אם הרגשתי פעם חור בבטן. כל שבוע שעבר סיון הייתה בחו"ל ואני חיפשתי אותה והיא לא ענתה, כדי שתתן לי את הטלפון של החבר ואני אגיד לו שיש לי חור ענק, אבל אין לי חור יש לי תהום. 

אתה המלאך שלי לנצח נצחים ועכשיו אין בי עוד פחד לכלום. רק רוצה לבוא מהר שתחבק אותי, ולהיות שוב איתך.

שלך לנצח 12

רעות. 

 

 

 

 

 

26.7.2006

תם שלנו

כבר שלושה ימים שהדמעות לא מפסיקות לזרום והלב מסרב להאמין.

היינו עשרה בני דודים ונשארנו רק תשעה. זה קרה גם לנו, והחלל והחור שנפערו כ"כ גדולים וכ"כ כואבים שקשה לתאר במילים.

אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר, ושלשום הבנו כמה זה נכון – טוב לב, אמיתי, עדין, יפה תואר ונפש, שלו ומקרין את שלוותך על כל הסובבים אותך, אוהב את החיים כמו שהם, בתם.

תומאס, אנחנו מתגעגעים ולא מפסיקים לחשוב איך הלכת ככה פתאום מבלי להספיק לחוות עוד מהעולם אותו כה אהבת – עוד קיץ אצל יובל בקנדה, עוד מדרון על הר מושלג, עוד כוסית של bourbon משובח, עוד כמה שירים על הגיטרה באיזו חגיגה או באיזה מפגש משפחתי שכולנו כבר שיכורים.

תכננו שהקיץ הזה יהיה אחד מהשמחים ביותר. שניפגש כאן כולנו מלווים בזיקוקין של אושר ובחיבור של אהבה.

עכשיו כולנו כאן כמו שתכננו אבל המציאות אחרת לגמרי.

תם אהוב שלנו, בתחושותינו אתה פה איתנו לעולמים מחבק אותנו "פשוט אי אפשר לראות אותך", כמו שאורי אמרה.

מבטיחים להישאר אוהבים ומלוכדים, לדאוג להורים, לעמית, לאורי ולרעות.

מבטיחים להמשיך לשמוח כמו שידעת אתה.

תשמור עלינו בן –דוד.

מצטערים שלא הצלחנו לשמור עליך.

שריג

 

 

 

 

 

26.7.2006

 

אהבה ממבט ראשון אפשר לקרא למה שהיה בנינו, כל כך מהר ובחד משמעיות נהינו חברים כל כך טובים.

לפני קצת יותר משבוע רציתי להזכיר לך את זה ב – SMS ליומהולדת שכתבתי בו שמאז שנפגשנו החיים שלי יותר טובים, בתקווה שאני אצליח למרוח לך איזה חיוך על הפנים כי ידעתי שאתה בתקופה חרא.

 

קשה לי לקלוט ואני לא רוצה לחזור לדירה ולהבין שלא נשב יותר ביחד במרפסת אחרי ששנינו חוזרים מהצבא, ולא יהיה את שנינו בדרך לצאת לאנשהו ואתה שעות מסדר את השיער עם הפרצוף מראה שתמיד היית עושה.

ולא יהיה את הירידות במעלית שאחרי שהדלת נסגרת שנינו ישר עם חיוך תחמני על הפנים עם ההבנה ששוב אנחנו חושבים אותו דבר, אני מכבה את האור אתה קופץ ושנינו על הרצפה מהתגובה של רעותה. 

לא יהיה את הניגונים בגיטרה עם המבט המלמד הזה שלך ישר לתוך העיניים. ואת ההופעות, והמוזיקה שכל כך אהבת שהיינו נמרחים מולם שעות בדירה. 

ולא יהיה את הסיגריה בסוף הלילה שוב על המרפסת שנינו, סוגרים את היום עד השעות הקטנות ולא משנה מה יש מחר. מדברים על החיים, מתכננים את העתיד ומחזקים אחד את השני. 

 

ידעת אה? כל השיחות האחרונות שלנו היו על זה, וכל הזמן סיפרת לי כמה אתה פוחד, ואני כרגיל בשלי מנסה להרגיע ב"יהיה בסדר" "עוד שנייה זה נגמר ונצחק על זה".

 

שלשום שכבתי בחדר שלך לבד ולא הפסיקו לי הדמעות, הטלפון צלצל דמיינתי שזה אתה, שאתה אומר לי: "אסא תהיה רגוע אני עושה חיים פה למעלה".

 

זוכר שהתווכחנו לפני איזה חודש, מי האח הגדול ומי הקטן?

ובסוף סגרנו את זה שהחלטנו שאנחנו תאומים.

 

אתמול כבר לא יכולתי למשוך יותר אז שתינו את הברבן שהשארת לנו בחדר שלך וראינו את ההופעה של סיימון וגרפינקל ב DVD וניגנו כמו שאהבת בגיטרה החדשה שלך.

אבל אחרי שהאלכוהול ירד קצת, ירד מהדם, התפרקתי לגמרי וכל הזמן אותן תמונות שלך בראש מגיע לדירה עם הסרבל והתיק גב הכחול אפור שלך עם שתי הכתפיות כמו ילד טוב. 

 

כנראה שאני מתחיל לקלוט.

אחי תחכה לי, תן לי קודם להזדקן על הכדור הזה שנתנו לנו לחיות עליו, אבל אני אגיע ושוב נשב ביחד בסוף כל יום על המרפסת אחרי יום עבודה בתור מלאכים או מה שעושים שם למעלה. אני ואתה על סיגריה נדבר על החיים. שוב ננגן ושוב נצחק ושוב נתכנן.

 

אוהב אותך,

 

אבנר אסא 

(חבר ושותף לדירה של תם) 

 

 

 

 

 

26.7.2006

תם

בדרך כלל בלוויה אומרים רק את הדברים הטובים, אבל במקרה שלך גם אם הייתי מחפש משהו פחות טוב, פשוט לא הייתי מוצא!

נשמה טהורה ותאומה שלי. יפה תואר, אהוב על כולם.

שילבת בעצמך תכונות כל כך מדהימות, שמה שיצא מהן הוא פשוט אתה: תם. תם פרקש. ומי שהכיר את תם יודע למה אני מתכוון.

אחי, אתה נקבר פה היום, הראשון, בחלקה הצבאית, נקבר עם מצפון נקי ובגאווה.

לא מפחיד למות עכשיו. אתה שם, מכין את השטח, כמו שרק אתה יודע, בשביל כל אוהבייך.

וגם עכשיו!

השלווה והרוגע במבטך ובעייניך לא ישכחו לעולם!

למשפחה, אני מבטיח למלא את החור הזה בתור בן, אח, נכד, אחיין, בן דוד. אבל אני מצטער מעכשיו, כי לעשות את זה כמו שתם עשה זה בלתי אפשרי.

ניר חלפון

 

 

 

 

 

26.7.2006

תומצ'ק

אמא ביקשה שאכתוב לך משהו

ואני שאף פעם לא חסרים לי מילים וחרוזים

לא מצליחה למצוא אפילו מילה קטנה שתכיל אותך.

כי איך אומרים שם בסרט סיפור אהבה:

"מה אפשר לספר על ילד בן 23 שמת,"

שהיה יפה כמו מלאך

שהיה מצחיק עד דמעות,

שאהב את כל המשפחה כמו שאף אחד בגילו לא יודע,

שלא וויתר על ארוחות ליל שישי, של אמא, עם המשפחה,

שהשתגע על עמית ואורי והשוויץ בהן בכל הזדמנות,

שניגן פול סיימון וחיפושיות.

וכל – כך אהב את רעות.

 

זה עולם מטורף, תם, שבו הורים קוברים בנים,

ואנחנו כל כך קיווינו שבדור של הילדים שלנו לא יהיה את הסיוט הזה, של לאבד חבר,

ואיך אנחנו נהייה פתאום כל כך גדולים שהילדים שלנו כבר נהרגים.

 

תומצ'ק, אמא ואני גידלנו אתכם יחד מגיל אפס

תם ותומר, או דאמב ודאמר כמו שיובל קרא לכם,

הייתם כל כך מצחיקים יחד...

ואני מסתכלת על כל החברים המדהימים שלך, שכל כך אוהבים אותך – נפער להם חור בלב.

ובחברה' שלנו "הגדולים" אנו מכירים מקרוב את החור הזה

הוא נורא ואיום וכואב, הוא לא עובר הוא מתעמעם, אבל תמיד נשאר שם פצע.

 

אני מקווה, שהחברים המקסימים שלך, יחזקו אחד את השני

ואת ענת ודורון ואת אורי ועמית ואת רעות

ואת סבא וסבתא מכל הצדדים

ואת המשפחה המורחבת שכולם כל כך היו גאים בך

אז סליחה תם שאני לא מוצאת מילים...

מצאתי רק שיר שרציתי לתת לך במתנה בשם כולנו

אנחנו כבר מתגעגעים אליך.

אלה שוב

 

 

 

 

 

26.7.2006

תם

את המכתב האחרון הזה כתבתי עכשיו לאחר נסיעה ארוכה 

ומלאת מחשבות מקולומביה.

תם אני רוצה להגיד שהייתי גאה בך במשך כל 11 השנים שבהם עברנו מלא יחד. 

לפני כמה ימים התקשרתי אליך מקולומביה לאחל "מזל טוב" – 

אתה מרוב התעסקות בלחימה כבר לא זכרת זאת. 

רק שאלת והתעניינת מה אני עושה, אם הכל בסדר ואיך אני נהנה ומבלה. 

כמו שתמיד היית עושה.

אחי, אני מת עליך. אתה אדם נפלא ומוכשר.

כל כך הרבה דוגמא ספגתי ממך. 

אתה אדם חכם ומעניין שידע להנות מכל רגע בחיים. 

גם אם זה אומר שלא ישנת כלל תמיד רצית לבלות לנגן 

ולהנות ממה שהחיים נותנים. 

הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בשדה התעופה בדרך לארגנטינה – 

בכיתי קצת שחיבקתי אותך. 

אתה אמרת "תפסיק לבכות כמו ילד קטן. 

אתה נוסע להנות אנחנו פה והכל ישאר אותו הדבר".

חבל שזה לא התגשם כמו שציפינו.

תם אני רוצה שתדע שהיית אדם מאוד חשוב בחיי ואזכור אותך תמיד – 

את כל מה שעברנו יחד 11 שנים זה בכל זאת תקופה.

תשמור עלינו מלמעלה.

איתי כהן

 

© כל הזכויות שמורות למשפחת פרקש

Dev By Mayrosewebs.com  , Design by Aya Golan

  • Wix Facebook page
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now