כותבים לתם - המשפחה


You fit in my palm just a few hours old,When did you become a man so bold.From the day you arrived, our pride and joy,You will always be our beautiful boy.A passion for life was obvious from the start,You live and loved with all of your heart.I cherished every summer we spent together.Everyday was sunny, irrelevant of weather.In the winter, I taught you how to ski,And held many conversations on what was yet to be.Like your uncle, Bourbon became your preferred drink,Sipping healthy portions, without so much as a blink.You played your guitar with a skill of handEnjoying the classics, like the Beatles and the band.Many nights we sang happily in the terrace,With voices that for many were sure to embarrass.You grew to be so handsome and tall,At eighteen years the army came to call.Again you performed above the most,Yet remaining humble and refusing to boast.Your talent was recognized, quickly by the Air Force,Where you completed a difficult two year course.An accomplished pilot you soon became,Which even in peace, is a dangerous game.On your 23rd birthday, we were scheduled to meet,To hang by the lake, to escape July’s heat.As the war broke out, they cancelled your leave,You fought valiantly for all we believe.Flying in conditions that were beyond extreme,Worse than anything we imagine, in a terrible dream.All of you plans, destroyed in a second.A fate so tragic, that none of us reckoned.Thom- nephew, son, brother and friend,How can this be, this inconceivable end?We miss you now and to the end of our days,Struggling to maintain your legacy in so many ways.For 23 years we were blessed with your presence,And now we must be sustained by your residual essence.Understanding that life and death spin like an endless wheel,The pain of losing you will never quite heal.So family and friends are all gathered here,Sharing the grief of losing one so dear.In the end, the only consolation for missing you,Is your spirit to accompany us, in all that we are, and all that we do!Yuval - Uncle from Canada



I have two very vivid memories of Thom. The first is the first time I met him on the Kibbutz at Saba Zvi and Savta Edits house. Doron, Anat, Thom and Amit had very recently arrived back in Israel and this was their first visit to the Kibbutz. Everything was new, a new country, a new home, a new first language and the most important of all a new currency! Thom was absolutely fascinated with Shekels, or as he like to call them during that transition period "Dollar Shekels"! Which coin was which? What's that silver one?

How much is that worth? How many cents make a dollar shekel? The questions just kept coming until Thom knew exactly what was what.

My second fun memory is from 1994. Liat and I had recently left the Kibbutz and we were living in Tel Aviv, 20b Trumpledor to be more precise. Liat had always told me of her fond memories of visiting Doron and Anat when she was a child and so we decided to have Thom over for the day. Oh what fun we had! Wayne's World 2 was on the cinema, so off we went to the matinee showing. We loaded ourselves up with the biggest boxes of popcorn available; we super sized our Cokes and got the best seats in the house. The movie was filled with pop culture references, the funniest of which was the accidental coming together of 4 characters on the stage of a gay night club dressed as the Village People just as the quick thinking DJ played YMCA. I wasn't sure whether Thom would get the joke and turned to him to explain, only to find him in absolute hysterics. By the time we left the cinema we could hardly walk our sides were aching so much from laughing all the way through the movie. The rest of the day was spent in amusement arcades playing video games and eating burgers in McDavids. We really did have an "Excellent" day out! Party on Thom.

Chris Ogdan



כבר שבועיים אנחנו מטפסים על הקירות. לא בגלל הקטיושות או המצב הכלכלי. בגלל הילדים. איש איש והילד שלו, כך הפכנו להיות מין יחידה מובחרת בחיל הקשר והסלולר. אנחנו מחזור נובמבר 73, או כמו שקראו לו אז, נובמבר שלוש – בוגרי מלחמת יום הכיפורים, ולבנון והאינתיפדות, לא היינו מוכנים לזה. אנחנו שהלכנו לסיירות ולקצונה ולטובים לטייס, יושבים עכשיו בבית ומטפסים על הקירות. כי הילדים שלנו, בלי שהרגשנו, הלכו כמונו לסיירות ולקצונה לטובים לטייס, נמצאים עכשיו שם, ואנחנו משתגעים ולא יודעים את נפשנו. 

רובנו כבר לא בקיבוץ. חוץ מאבי שמחובר כבר שבועיים לטלפון, לערוצי הטלויזיה ולאתרי האינטרנט, כי הילד בסיירת מגלן, נמצא שם. מה הוא לא היה נותן כדי להיות שם עכשיו במקומו. כי אם לחטוף כדור מצלף חיזבאללה, עדיף שזה יהיה הוא ולא הילד. בתחילת המלחמה אבי הציע לחוקק חוק עזר עולמי: שאת המלחמות יעשו רק בני חמישים ומעלה, רק שיעזבו את הילדים. אנחנו כבר נסתדר עם החיזבאללה. ואם צריך לשלם מחיר אז אנחנו נשלם. צחקנו כי ידענו שאם אבי היה שם הוא כבר היה מסתדר עם האויב, כמו תמיד. כמו בטיולים שלנו במדבר יהודה שהג'יפ היה שוקע בחולות, ידענו שהוא ימצא תמיד את נוסחת החילוץ. 

אני גם בטוח שדורון היה משלם כל הון שבעולם כדי להיות שם על המסוק במקום תם. דורון, גם הוא נובמבר שלוש פחות או יותר, היה טייס סקייהוק. היום הוא מטיס מטוסי ג'מבו של אל-על על פני הגלובוס. את ההודעה קיבל בטורונטו. מה עובר בראשו של אבא במהלך טיסה של 11 שעות לארץ – כדי לקבור את הבן. 

במוצאי שבת לפני שבוע עוד ישבנו על המרפסת בבית בקיסריה. דורון טס למחרת לטורונטו. תם הגיע לכמה שעות ודיברנו על המלחמה. שאלתי אותו מה ההבדל בין אפצ'י לקוברה, לא בגלל שלא ממש ידעתי. רציתי לשמוע אותו מדבר, מסביר, מנתח. כי תם לא היה דברן גדול והכריזמה והעוצמה שלו באו מתוך השקט הנפשי והאיפוק והמילים המדודות. 
בחצות הוא הלך לישון. מה גרם לי להישיר מבט אל עיניו ולבקש, כמעט להתחנן - שישמור על עצמו. 
מה גרם לסבתא תקווה לחבק אותו חזק יותר מתמיד.
אולי זה הדבר הזה שגרם לענת, אמא של תם, לקום ביום שני בבוקר עם תחושה כבדה בלב, לנסוע לעבודה ולחזור הביתה מוקדם מהרגיל.

ועכשיו אנחנו נפרדים מתם ומתפללים לשלומם של הילדים האחרים. גם שרול ועידית באו לנחם. לפני יותר מ – 30 שנה, שרול הלך לשייטת. מאז פחות או יותר הוא שם, כי את השייטת כמו את הקיבוץ אתה יכול לעזוב, אבל היא לעולם לא תעזוב אותך. ביום הראשון של המלחמה, שרול ועידית חיתנו את רעות, הבת הראשונה של קבוצת דקל מהקיבוץ שלנו. חצי מהאורחים היו מהשייטת, טוב גם החתן. שרול לא מדבר הרבה אבל ברור שהוא אכול מדאגה. הילד נמצא על מסוק קוברה, והאסון של ענת ודורון מחדד את החשש, צובט מבפנים וקורע את הלב עוד יותר. רק שישמור על עצמו, אמרה ענת לשרול ועידית שבאו לנחם ביום שני בלילה.


אף אחד לא הכין אותנו למלחמה הארורה הזאת. כשהילדים הלכו לסיירות ולקצונה ולטובים לטייס, לא חשבנו שזה יבוא לנו. כי אחרי כל המלחמות והמילואים, והטיולים בדרום אמריקה ובמזרח, והלימודים, וכן קיבוץ ולא קיבוץ מה עוד יכולנו לבקש. כל כך הרבה הספקנו וראינו. והם רק אתמול נולדו. אם רק אפשר היה להיות שם במקומם, רק שיעזבו את הילדים.
יניר אלפיה. 




בשלושת השבועות האחרונים הייתי ביוון. חופש. סוף סוף יצאתי מהטירוף הזה שאנחנו חיים בו. מהפחד מהמלחמה, והרגשתי כל-כך טוב עם עצמי. אבל ביום שעליתי לטיסה, חשבתי שוב. תם נלחם למעני, למעננו. 'הוא יהיה בסדר?', שאלתי את עצמי. 'בטח שהוא יהיה בסדר'. וכך, המשכתי הלאה. אבל יום יום חשבתי עלייך ועל המלחמה הזאת. ביוון שאלו אותי כמה פעמים על המלחמה, ואם יש לי קשר. ואמרתי שהקשר היחיד שיש לי זה שבן דוד שלי, תום, טיס בצה"ל. לפני שבוע נהרגת. עלית לשמים כמו מלאך הידיעה שהשארת מאחור משפחה, חברה, חברים; בידיעה שלא תשוב, שפנייך מופנות לשמים למעלה, גבוה, ואני חושבת שזה כל-כך מתאים לך. כמו בשיר של עמית "רצית לעוף", אז הנה, הגעת למעלה, הכי גבוה שאפשר, לשמים. ואני בטוחה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ובוכה איתנו, וכואב לך איתנו. אבל, אני יודעת שזה לא הסוף, ושיום יבוא, וגם אני אעלה למעלה, ואני אפגוש אותך שוב. אבל תם, שנייה לפני שנגמר, שנייה לפני שאני לוקחת את הדף ומחזירה את העט: היית בן אדם מדהים. היית. ונשארת. רק שעכשיו, אולי תוכל להראות לאנשים שם למעלה, שאין עוד אנשים כמוך, ושאתה אחד ויחיד.

אוהבת לנצח,
ג'. וו'. וסני - אוגוסט 2006
(גל וולובסקי - הבת של דפנה - אחות של ענת מהקיבוץ - סרוק)



© כל הזכויות שמורות למשפחת פרקש

Dev By Mayrosewebs.com  , Design by Aya Golan

  • Wix Facebook page
This site was designed with the
website builder. Create your website today.
Start Now