כותבים לתם - החברים

שלוש חוויות מתם,

 

ההכרות ראשונית.

את איתי, חבר של תם, הכרתי בצבא. היינו יחד בקורס מפקדים והתחברנו מהר מאד. נהגנו להפגש גם בחופשות בבית ובמסיבות, וכך התוודעתי לתם.

כבר מההתחלה תם הותיר בי רושם עז ומדהים. הייתי המום מזה, כי באמת לא זכורים לי אנשים שכל כך הרשימו אותי. עם תם, כבר לאחר הכרות קצרה היה כיף לדבר, הוא הקשיב כל כך בריכוז ונתן לי הרגשה כאילו אני מלך. אפשר היה לקלוט מהר את האופי המיוחד שלו.

 

בפעם השניה שפגשתי את תם ראיתי אותו מופיע בבני ציון והבנתי שבאמת מדובר פה באדם תותח. הוא הופיע מול המון אנשים בטבעיות רבה, כולם הקשיבו לו ולתומר ממש מהופנטים. הוא הקרין הרבה חיוביות ונינוחות, היה ברור לי אז שהוא הרבה יותר מסתם נגן טוב. הוא נראה כאדם שנועד להגיע לרמות הגבוהות ביותר.

כמובן שלא הופתעתי לגלות שתם מנגן ושומע את המוסיקה הטובה והאיכותית ביותר שיש, זה התחבר מאוד טוב לפאזל של דמותו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסיבת הפתעה:

אחרי הצבא, לאחר שכבר הכרתי קצת את כל החבורה, נפגשתי עם כולם לעתים תכופות יותר, ותמיד בסיטואציות מעולות, תמיד עושים שמח ונהנים ותם מנהיג את השמחה. 

 

לפני שנתיים בערך, לא זוכר בדיוק את התאריך, תם ומיקה אירגנו מסיבת הפתעה לרעות בדירה של תם בתל אביב. אני הגעתי מוקדם יחד עם איתי, כמובן שתם חייך כהרגלו והקדיש זמן לכולם, ניפח בלונים וארגן את הכל בצורה ממש מופתית. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רעות הגיעה למסיבה שהיתה לה כמובן הפתעה, וראתה את כל החבורה כמו תמיד שמחים ומאושרים. ואז קרה משהו שאני לא יכול לשכוח: חיים חפר האגדי, המשורר הגדול, ששיש לו מוניטין של אדם לא הכי חברותי, היה שכן של תם והיה משוגע עליו. 

תם סיפר לי אחר כך שהם היו יושבים הרבה על וויסקי בדירה של תם ושחיים ממש אהב לבוא ולדבר איתו.

אתם יכולים לדמיין את הסיטואציה: מסיבת הפתעה, כולם במעגל מקשיבים לתם מנגן ולחיים חפר לצידו מספר סיפורים על קום המדינה, ממש היה כל כך מוצלח שלא שכחתי את הערב הזה עד היום.

 

גם פה תם לא הפתיע אותי, שכן היה לי ברור שהוא מקור בלתי נדלה של חוויות מסוג זה.

 

טיול בצפון:

בתור אחד שטייל המון בארץ, ובמיוחד בצפון, הייתי בטיול קצר של יומיים שבו פגשתי את איתי, בוסיאן ותם שכרגיל שהיה משהו מיוחד מאד. הם כבר טיילו יחד את היום הראשון, ואני פגשתי אותם רק בערב אחרי שהם כבר התמקמו בירדן במקום מדהים.

כמובן שכאשר הגעתי הכל היה מסודר ברמה עולמית, המדורה כבר דלקה ותם ניגן לתוך הלילה, מסביב הכל שקט ופכפוך הירדן ואנחנו בשלווה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למחרת נסענו לחבר של דור שעשה לנו סנפלינג ברכס רמים. 

מי שמכיר את איתי יודע שגם שם היה הכל: גזיה עם חביתה תורנית על המחבת, קפה שחור, שמיכות וגיטרה. 

ישבנו שם על הצוק שותים קפה, עושים סנפלינג מדי פעם ותם מנגן לנו ואנחנו מהופנטים, רק הוא אנחנו וההרים.

כל מי שרואה את התמונה הזאת מבין איזה אנרגיות היו שם ואיזה כיף היה לשמוע אותו ולהיות שם אתו - התמונה באמת מספרת הכל. בנוסף לטיול הזה זכורות לי חוויות רבות אחרות שקשורות עם תם, ורגעים חזקים מאד שכמותם לא חוויתי עם הרבה אנשים אחרים שאיתם ביליתי הרבה יותר זמן. 

 

ורגעים כמו אלה שעברו עלי במחיצתו של תם, לימדו אותי ליהנות מהחיים ולעשות את הדברים בצורה חיובית וכייפית כפי שתם הראה לי בהתנהגותו ובאופיו. את זה בדיוק הוא לימד אותי, לצד עוד הרבה דברים אחרים, ואני מודה לו על כך מאוד ומתגעגע אליו כמו כולם.

עידו שמאי 

26/07/06

ענת ודורון היקרים.

 

היה חשוב שתדעו כמה אהבתי את תם וכמה הערכתי את שניכם כהורים וכחברים.

הקשר ביניכם לבין תם תמיד הדהים אותי ואף גרם לי לקנא לפעמים. למדתי הרבה מהיחסים שלכם איתו, מהכבוד הרב שהוא רכש לכם ומעוצמת האהבה שלו אליכם.

הוא אף פעם לא שכח מאיפה הוא בא, לא פעם התלוצץ בהבעה רצינית על "הילדות הקשה" בצ'יינטאון של טורונטו.

 

מהמעט שהכרתי אתכם הבנתי מניין קיבל תם את החוכמה המיוחדת שהייתה לו - חכמה פרקשית. 

כמעט תמיד הוא ראה וניתח את הדברים נכון כ"כ, פשוט כ"כ. דברים שרק בדיעבד הבנתי כמה הוא צדק.

 

האווירה המשפחתית ששררה בביתכם גם היא הותירה עלי רושם רב ונורא נהניתי לבקר אצלכם, לראות כמה תם אוהב את עמית ואורי וכמה הן מעריצות אותו.

וזה כל-כך אופייני תם- הוא כובש אותך תוך זמן קצר, אתה אוהב אותו בגלל שיש בו כל מה שצריך מחבר ואז מתישהו האהבה הופכת להערצה, כי אתה מבין שתופעה כמו תם היא יחידה מסוגה.

 

אתם יכולים להיות כ"כ גאים בעצמכם. גידלתם וחינכתם ילד נפלא (ממה ששמעתי) וגבר בוגר ומדהים (ממה שראיתי).

בזמן האחרון אני מנסה להבין את המשמעות של להיות הורה.

אני מתבונן בהרבה הורים, מתחיל להבין כמה מסובך ותובעני זה לגדל ילדים. החלום שלי הוא להצליח בגידול ילד כמו שאתם הצלחתם עם תם. 

 

אחד הדברים שהכי מפריעים לי זה שלא יצא לי להגיד לו באמת כמה אני אוהב אותו וכמה למדתי ממנו. אני רק יכול לקוות שהוא עם החושים המיוחדים שלו הרגיש את זה.

 

אני מודה לאלוהים (או למי שצריך להודות) על שהכרתי את תם ומתפלל שהאסון הנורא לא ינתק אותי מהמשפחה המיוחדת שלכם. 

 

אוהב וכואב,

אבי (חבר של תם מקורס טיס )

 

 

 

 

 

קיסריה, 27.7.06

ענת, דורון, עמית ואורי יקרים, 

 

שעת לילה מאוחרת, ואני מתקשה להירדם. מחפשת מילים שיבטאו משהו מהכאב הגדול וההזדהות העמוקה שאני חשה לנוכח האסון הנורא שפקד אתכם. גם במילון הכי חדיש לא ניתן למצוא מילה שתגדיר, ולו חלקית, את הכאב המפלח הזה והבור השחור שנפער עם אובדנו של בן ואח.

 

אין אדם בארץ שלא "חווה" בדמיונו את השכול, ולו לרגע קט. במציאות שבה המוות מותיר עקבות על כל צעד ושעל, עובד הדמיון האישי שעות נוספות. כל אם ואב בישראל יודעים שהמציאות הפכפכה, ומחר עלולים הם לעמוד בצידו השני של המתרס ולהפוך ממנחמים למנוחמים. 

 

ובכל זאת, אין בידיעה הזו ובחוויה המדומיינת כדי להכין אותנו להתמודדות בזמן אמת. 

 

את המכתב הזה אני כותבת לא כדי לתת עצות וגם לא כדברי נחמה, שהרי אין נחמה בשעה כה קשה. אני רוצה רק לבטא מעט מהצער העמוק שאני חשה על לכתו של תם, ולומר לכם שבימים אלה ובימים שיבואו מחשבותיי וליבי איתכם.

 

אני יודעת שאתם משפחה חמה ומלוכדת, משפחה שיודעת לשאוב כוחות אחד מהשני, ושאתם מוקפים באנשים אוהבים ותומכים, אנשים שטיפחתם את הקשרים עימם בזמנים טובים וכעת הם מוכיחים את עצמם כחברים לשעת צרה. אף כי אינני נמנית על חוג חבריכם הקרובים, חשוב לי שתדעו שהשתתפותי בצערכם מלאה, כנה ועמוקה. אני כואבת עד מאד את מותו של תם ומזדהה עמוקות עם כאבכם – כאם, כאחות ששכלה שני אחים (אחות ואח), כחברת יישוב וסתם כאדם.

 

אין לי מילות נחמה כי אני יודעת היטב שאף מילה עוד לא ריפאה את כאב השכול, ומול פניכם ומול עיניכם אובדות כל המילים. כל שנותר לי הוא להתפלל לשלומכם, לחזק רוחכם, לשלוח לכם חיבוק חזק ואוהב, ולומר לכם שוב שליבי, ליבי איתכם – היום ותמיד.

 

דמותו של תם תישאר חקוקה בלבבות רבים, וזיכרונות אישיים רבים ושונים של רגעים איתו יפיחו בה כל יום חיים חדשים.

 

היו חזקים,

שלכם,

אפרת אבו 

 

 

 

 

 

תם פרקש

חבר שנהרג בדרך ללבנון, חבר שהכרתי לפני 4 וחצי שנים.

נפל שלשום עם המסוק שלו.

תם, אני פה בפרו ואני פתאום מרגיש מזה מפגר לכתוב עלייך,

מרגיש שתראה את זה ותצחק,

אבל זאת דרכי היחידה להתחבר אלייך פה.

אחי, המוות שלך לא נתפס.

אני מנסה לכתוב משהו בשביל ההלוויה שאני לצערי לא אהיה בה, 

אבל זה לא יקרה, אני לא אספיק, אז אני פשוט אכתוב.

תם, לא היינו החברים הכי קרובים והכי טובים, 

אבל היית לי חבר אמיתי וקרוב. 

חבר ששם בזמן שקשה.

חבר שתמיד התייעצתי איתו עם בעיה.

חבר שידע איזו תשובה לתת ואיך להרגיע ולהראות שיהיה טוב. 

אבל משהו לא טוב וגם לא יהיה טוב. אתה לא פה יותר. 

אחי – היית מלך, מגניב, חכם, רגוע.

הערכתי אותך והערצתי אותך על סגנון חייך וצורת המחשבה שלך.

היה פשוט תמיד כיף להיות או לדבר איתך,

ואני זוכר אותך בהמון מצבים.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בך בסוף מכין.

שארלי ביקש ממך להצעיד את גף א' בצעידות, ואתה מכינציק החלטת לצחוק עלינו וגרמת לכל הגף לדגל את הגף שלך.

הכרתי אותך פעם ראשונה מאחורי הבוורלי בספסלים, מקום שיצא שם לשבת הרבה.

אני זוכר אותך מספר על הגטאות של טורונטו בהם גרת בתחילת חייך

ואיך היית חלק מה"HOOD"

אני זוכר את סיפור הריב שהיה לך ולתומר בהרי איטליה בגלל שמישהו שכח להביא פותחן.

אני זוכר שסיפרת לי על רעות, עוד לפני שהתחלתם לצאת ושמול הטלפונים בחצרים התיעצת אם להתקשר אליה בפעם הראשונה. אני זוכר אותך מדבר איתי ועומד לידי שם בחוויות הכי מעניינות וקשות שעברנו בקורס.

אני זוכר אותך מתלונן על הקריעת תחת שיש לכם במגמה, אבל עדיין רגוע.

תמיד היית נראה לי רגוע,

מעביר הכל,

ואיך בא לך הכל בקלות, 

ואיך היית הכי טוב.

אני זוכר את השיחות איתך אחרי שנפלתי, ולא משנה באיזה מצב הייתי באותו רגע שכוס אמק העולם וכמה זמן וכוח בזבזתי על כלום...

היית הבן אדם שהכי הרגיע אותי,

אמרת שזה כלום, ושזה סבבה,

ושידעת שזה לא החלום שלי,

ושיש מצב טוב שזה עדיף לי.

וזה לא רק מה שאמרת אלא מי שהיית בשבילי,

היית דמות חכמה, שמבינה את העולם,

ומה שאמרת נראה לי תמיד יותר הגיוני ממה שעבר לי בראש.

אני זוכר שהבאת אותי ואת דנה אלייך לישון לילה אחד, שלא רצית שאסע עד ירושלים אחרי המסיבה, ואת האירוח וארוחת הבוקר עם השקשוקה המצוינת שהכנת.

גם את התקופה האחרונה שלי איתך, כשהגעתי לדירתך המגניבה מספר פעמים עם כמה חברה לפני שעזבתי לטיול.

יום לפני שזה קרה כתבתי לך להיימן ולזוקו מייל קצר כי חשבתי על המצב וידעתי שאתם עובדים קשה, אמרתי תודה, ושקשה יותר בזמנים כאלה לא להיות אתכם, ושתשמרו על עצמכם.

פה אני מנותק, באמת שלא היה לי שום רגש של פחד, ולא חשבתי לרגע ששום דבר יקרה.

תם, המוות שלך בא לי כהלם,

אתה לא מהסוג שמת ומשאיר זיכרונות, 

אז אני לא יודע מה להגיד,

אבל תודה על הזיכרונות הרבים שהשארת לי.

תודה על הקשר שהיה לאורך כל התקופה,

אתה בחור תותח ואני שמח כל כך שיצא לי להכיר אותך.

אוהב ומתגעגע.

שוחט (חבר של תם מקורס טיס) 

 

 

 

 

 

25.7.06

 

אמא של תם,

תמיד היה לי קל יותר בכתיבה, ולכתוב לך היה אחד מאותם דברים ראשונים שעשיתי עם קבלת הבשורה הקשה. אני מתנצלת מראש אם זה לא במקום.

חלקת האבל שלך ושל דורון, עמית ואורי היא האינטימית והקשה ביותר, חלקת האבל המינורית שלי היא פינה קטנה וצדדית יחסית והכתיבה שלי אליך, ייתכן וזו חלק מההתמודדות שלי איתה. התמודדות זעומה בהתייחס למה שאני לא יכולה אפילו לתאר לעצמי שאת ומשפחתך עוברים. 

אני בטוחה שהכאב קשה מנשוא ואני יודעת שיש המון אנשים קרובים המחבקים אתכם ועוטפים אתכם כרגע כמו שתם היה רוצה.

 

אני יודעת שאותי אתם לא מכירים ואני אתכם מכירה רק מסיפורים של תם.

הייתי עוד פרצוף שהכיר תם, שנפל בחלקו העונג לדבר איתו, לשתף אותו, להקשיב לו, לצחוק איתו. 

התברכתי בנוכחות שלו בחיים שלי.

 

אני יודעת שאין לי מה לחדש לך בנוגע למי תם היה וכמה בנך היה יחיד ומיוחד. 

אין מי שמכיר את תם על כל רבדיו כמוך, כמו אמא.

אבל חשוב לי לשתף אותך לגבי עוד משהו, לגבי מה ומי בנך היה בשבילי.

 

הכרתי את תם לפני שנתיים, כעוד אחד "מפרצופי התובלה" של רמון.

הוא בלט כבר ברגע הראשון שהעברת מבטך סביב. הוא קרן.

נסיך אמיתי בלב מדבר רמון הצחיח.

מבלי להניד עפעף היה ניתן לראות שתם הוא משהו אחר.

ההליכה שלו, תנועות הגוף שלו, חזותו, מבע עיניו, אצילות. השקט הזה שבו..היה פשוט ממגנט.

מ"היי ביי" שהתחיל לו בבסיס, נפל בחלקי העונג להכירו קצת יותר. 

תם הלך והפך לידיד שנוכחותו בחיים שלי הייתה מאד משמעותית.

 

אני זוכרת שבשיחה הראשונה הרצינית שקיימתי עימו היה קשה לי להאמין שאני מדברת עם בחור בן גילי. 

נותרתי מוקסמת מהלך המחשבה שלו, מהדרך בה התבטא בצורה תמציתית אך נוקבת ומבריקה. תמיד היה לי חשוב לשמוע מה לתם יש להגיד על הדברים. לשתף אותו בתוכניות לאחר השחרור מהצבא, לשתף ראשון בבשורה חדשה... הייתה בתם חוכמה אחרת. 

הייתה בו בגרות והבנה אחרת. 

 

המשפט הראשון שהרבה אנשים אמרו ויאמרו על תם הוא: "פרקש? אני מעריץ אותו".

כי כשתם דיבר – זה אומר שיש לו משהו חשוב ומבריק להגיד. 

כשתם התחיל להגיד משהו – אני ישר נאלמתי דם והקשבתי. כי מה שהוא אומר כ"כ נכון ונבון ועמוק, וזה תמיד נשאר איתך גם אחריי.

כשתם הביע דעה – תמיד הופתעתי מאיך הוא מסתכל על הדברים והיה לי כ"כ קל להזדהות עם כל מה שאמר. תם חיזק אותי ברגעים של התלבטויות. תמיד הייתה לו בשבילי את התשובה הכי ברורה ואמיתית והיא תמיד נאמרה בחדות ובפיכחון של מה בכך. 

 

אני נזכרת בשיחות שלנו, בדברים שתם אמר ואיך שדיבר על כל שסביבו, והכל מקבל פתאום משמעות שונה..

אני בטוחה שאת יודעת כמה אתם הייתם הדבר הכי חשוב לו, אתם ורעות שלו. הוא כל הזמן אמר זאת. כ"כ קסם לי לראות בחור בגילי שיוצא לסרט עם אימו ואחיותיו, ומתרגש ממסיבת יום הולדת של אחותו הקטנה. אבל כזה היה תם. אכפתי ומיוחד ונדיר. 

וככל שהצלחת לקלף עוד רובד ממנו כך התגלה כנוצץ הרבה יותר.

 

התמונה הראשונה שעולה לי מול העיניים כשאני חושבת על תם זו תמונה מאחת המסיבות, שתם נשען על הבר עם כוס וודקה טוניק ביד אחת, סיגריה ביד השנייה ומסתכל על כולם, פשוט מסתכל.

אני זוכרת את עצמי ניגשת אליו בהתלהבות ושואלת אותו אם הוא נהנה בכלל? ומציקה לו על כך שהוא עומד בצד ולא בא לרקוד. תם חייך ואמר שהוא מאד נהנה, שזה פרצוף הנהנה שלו.

שהוא נהנה לראות אנשים סביבו רוקדים ונהנים.

 

אני לא אשכח כמה מיוחדת הייתה התחושה שבה תם, שפרצופו לרוב היה רציני ומהורהר, מחייך.

כי כשתם חייך – הכל סביבו היה פשוט זורח. 

 

וכשתם שיתף אותי בדברים על חייו ועל איך הוא רואה את עולמו הייתה לכך משמעות אחרת. 

כי תם בחר לשתף אותי במשהו.

ולא תמיד היה קל לחדור את החומה של תם וברגע שחדרת את מגן הפלדה לא יכולת שלא להסתנוור מהאביר הנוצץ הזה שהוא היה.

 

הוא היה מקור עוצמה מפוכח מבחינתי. הוא תמיד העמיד לי את הדברים בפרופורציה. 

הוא נתן לי תחושה של שלווה בשקט המדהים הזה שלו.

הוא היה האדם היחיד שהיה לי נח לשתוק איתו. שרק עצם נוכחותו לידי עשתה את שלה.

תם לעולם יהיה חלק מנוף חיי.

משפטים שהוא אמר חקוקים בזיכרוני, תמונות שלו לא יעזבו אותי.

תם היה בגיחה קצרה בחי, קצרה מידי. קצרה הרבה יותר מידי. 

ואני יודעת שהאבל שלי הוא כאין וכאפס למה שאתם עוברים.

פשוט רציתי שתדעי שתם היה חלק מחייהם של עוד הרבה אנשים, אולי הרבה יותר אנשים ממי שאתם יודעים שהיו קרובים אליכם ואליו. הוא היה עולם ומלואו ואני יודעת שהוא היה כל עולמכם.

ורציתי שתדעי שהיה לו חלק מאד מהותי גם בעולם שלי, ואני בטוחה שבשל עוד רבים כמוני. 

רבים שהעריצו את תם, ואהבו את תם ויתגעגעו אליו.

חוסר הנוכחות שלו צורב, החלל הזה תמיד יישאר החלל ששייך רק לו, מלא בזיכרונות ממנו.

 

אני משתתפת בצערכם על עולמכם שנחרב עליכם כעת. 

אני יודעת שמחבקים אתכם ואת הבנות אנשים קרובים שעוטפים ומחזקים, והייתי רוצה לשלוח גם את החיבוק שלי. החיבוק שהוא אולי ממישהו רחוק אך שמרגיש מאד מאד קרוב.

תהיי חזקה. תהיו חזקים.

ובטוחה אני כי המלאך הפרטי שלכם שעבר ללון שם למעלה מחבק ודואג ומביט עליכם בגאווה.

שלא תדעו עוד צער,

תם-שיר שמר

 

 

 

 

 

תם וחבריו, נדב קרייזנר ואיתי כהן הגיעו ביחד לכיתה י'3 שלי. 

אני הייתי מחנכת חדשה, לכן אתם יכולים לתאר מי חינך את מי. 

תם היה תלמיד טוב, דובר אנגלית כמובן, 

לכן הזיכרונות שלי הם ממקום אחר – דברים קטנים שהיו תם. 

למשל הצעיף הלבן שסימן את בוא החורף שתם לא הוריד 

עד האביב כי הוא היה צרוד כל החורף.

 

תם היה מגיע לבי"ס לובש מותגים, מסודר וכל שערה 

במקומה בעזרת טונות של ג'ל, אך לו זה התאים והמפליא 

שהוא נשאר מסודר לכל אורך היום. אפילו בכדורגל. 

תם היה בחמישיה הפותחת של ה"פנתרים" של קרן". 

הוא היה השוער. הוא עמד בשער, כאילו לא שם לב 

מה קורה אך עם העיניים עוקב אחרי כל מהלך. 

היה מאד קשה להעביר כדור אצלו. 

אחרי כל ניסיון הוא היה מתכופף לנפנף את הלכלוך מהמכנסיים 

כאילו שזו פשוט טרדה קטנה במהלך היום שלו. 

 

ב - י"א הם עלו לגמר וב - י"ב נלחמו כמו פנתרים

וזכינו באליפות בית הספר. 

כדי להבין את תהליך ההתבגרות שתם עבר 

בחטיבה עליונה חייבים לחזור לטיול שנתי בכיתה י'. 

הגענו להפסקת ארוחת הבוקר ביום הראשון ואלדד ואני היינו בהלם. 

שלושת המוסקטרים עמדו בצד עם גזיה, 

הכינו לעצמם מים רותחים למנות חמות. 

תם הביא רק בקבוקי קולה ליטר וחצי בטענה שהוא לא שותה מים 

ובטח לא מכלי משותף. הייתי מיואשת כי אז לא ידעתי שזה תהליך 

ויהיה בסדר בי"ב. תם קיבל ממני מנה במיוחד כי כולנו ידענו 

שהוא מיועד לקורס טייס. אמרתי לו שלא נראה לי שיצליח 

לעבור גיבוש טייס עם קולה מהבית ואגואיסטיות ברמה כזאת. 

 

בטיול י"א, המאבטח היה מיחידה מובחרת. 

הוא עשה לתם ולנדב 4 ימים הכנה לגיבוש. 

הוא הריץ אותם על כל גבעה, עם שני ג'ריקנים מלאים על הגב. 

אלדד ואני צחקנו כל הדרך. לי הם לעולם לא היו ממלאים כל פקודה כך. 

בטיול י"ב, היה תענוג. תם עזר לכולם, אפילו להכין ארוחות משותפות 

ולא נתן לאף אחד לאכול עד אשר סיימו להכין. 

הוא סחב את הפח ואת המחנכת. כזאת נחת לא הרגשתי קודם כמחנכת. 

הרגעים האלו עושים את עבודת המחנך שווה. 

 

בסוף י"ב תם סיפר לי שהוא כל כך נעלב ממני בכיתה י' 

שהוא היה חייב להוכיח לי שאני טועה לגביו אך זה בוודאי עזר לו 

לעבור את הגיבוש.

תם הפך מילד לגבר לפני עיניי. הוא היה מוכשר בהמון תחומים. 

היה ברור לכולנו שיצליח בקורס טייס. תמכנו והיינו מאד גאים כאשר הוא סיים.

הטייס של מחזור "ל" י"ב 3 של קרן.

התכונה הכי חשובה של תם היה היכולת שלו להנות מהחיים. 

מכיוון שהוא נהנה – כל האנשים מסביבו נדבקו באהבת החיים שלו ונהנו גם כן. 

הוא אהב לנגן, לצחוק, לטייל, לטוס, המשפחה, החברים והוא זרם עם הכל.

הכי אני זוכרת את תם במסע לפולין במעיל הכתום משחק בשלג. 

איך ילד קנדי לא יאהב שלג לכן הדבקתי בחלון כאן ממול פתיתי שלג 

כדי להמשיך ולזכור את תם האוהב את החיים וצוחק בשלג.

שיהיה זכרו ברוך.

קרן שטנגר, מחנכת י - י"ב 3

 

 

 

 

 

7/28/2006

My dear Anat, 

The news just received from Ayelet about the death of your son on the northern border is absolutely the worse 

news a mother can ever receive — 

I am beyond sorry and cry with you and with all of Israel for this most horrible and deadly war in which your brave son perished today —

 

I have experienced the loss of my dearest eldest brother from a car accident, and lost a younger sister to leukemia, and I have experienced 

the mysterious loss at sea of my beloved father —and so I know something at this time of the utter devastation and darkness and beyond, that you 

and your family are going through this day There simply are no words to convey.., please accept my deepest, deepest condolences and prayers for 

His passing and prayers for your emerging from the hours and days and weeks of mourning that you and yours must endure from this day forward - - 

 

May his blessed memory live on forever, in the cusp morning air of autumn days, and in alt the things he loved so much as well as all the most precious 

moments he shared with you, for yours is now the task of living on for him who is no longer on this planet. He died lighting for Israel and so that we 

can continue to live our lives in this beautiful vibrant wonderful country l/we love so much, and so that this country can go on contributing in all the ways it does, 

for the good of the world. 

Nothing else matters in the face of such an awful loss. 

Anat, I am personally humbled by his sacrifice. 

Isabel 

Isabel Maxwell 

 

 

 

 

 

Monaco, 26 decembre 2006

ב"ה

 

הקהילה היהודית במונקו חוותה בצער רב, שער אחר שעה, את מלחמת לבנון האחרונה.

ערי מדינת ישראל, תחת ההפצצות נתגלו בחולשתן.

 

הודעה על מותו של חייל הייתה עבורנו סבל גדול.

 

בזמן קשה זה, במקום בו שום מילה לא תתאר את הכאב אותו אתם חווים, ברצוננו להביע במעשה, מעבר למילים, את תמיכתנו ללא סייג והשתתפותנו בכאבכם ואבלכם.

 

קבלו נא את תנחומינו מעומק לב ונפש.

 

גיא וויטפרוו

נשיא הקהילה.

 

© כל הזכויות שמורות למשפחת פרקש

Dev By Mayrosewebs.com  , Design by Aya Golan

  • Wix Facebook page
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now