ימי התם

 

כתבה שהתפרסמה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ביום 28.7.06

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הם היו הזוג המושלם: תם, הטייס המוצלח מקיסריה, ורעות הילדה היפה מכוכב יאיר. ביום שני נהרג תם פרקש (23) בהתרסקות מסוקו, ורעות נותרה לבד, מחפשת את תם שלה בתמונות ישנות. עכשיו כולם מספרים איך פחד מהגרוע מכל, איך ידע שהמוות אורב לו. וחיים חפר, משורר המלחמות, מתגעגע לזוג האוהבים היפהפה שגר דלת מולו: "פעם כתבתי "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עכשיו אני חושב על רעות ואין לי מילים בשבילה.

 

יפעת גליק וערן נבון

 

איש אינו יודע מה עבר על סרן תם פרקש בשניות האחרונות של חייו, כשהמסוק שבו טס החל צונח במהירות אל האדמה. אולי חשב שיספיק לנטוש בזמן את האפאצ'י לונגבאו ולהינצל מהתרסקות. ואולי דווקא השלים עם גזירת המוות, רגע לפני שפגע בעוצמה בקרקע בכדור גדול של אש. מה שבטוח - לא כך תכנן הטייס הצעיר לסיים את חייו, בגיל 23, כשהוא בדרכו לעוד גיחה מבצעית בלבנון. לא כך הוא רצה להשאיר מאחוריו זוג הורים אוהבים, שתי אחיות קטנות, חיים שלמים. ובעיקר, לא כך הוא ביקש להותיר את רעות רון, בת זוגו בארבע השנים האחרונות.

 

מאז נפגשו לראשונה, פעלו כמו יחידה אחת. יפים ואוהבים, חלקו דירה תל-אביבית וחלומות משותפים על טיול לחו"ל, על חתונה, על ילדים. אבל ביום שני התנפץ החלום המושלם של תם ורעות. ב- 11:50 בדיוק נותרה מלכת כוכב-יאיר בלי מלח הארץ מקיסריה. בביתם רחב הידיים של הוריו, דורון וענת פרקש, היא מתהלכת סהרורית, לא מעיזה להיכנס לחדרו של אהוב לבה. רק בת 22, עיניה הירוקות לא מוצאות מנוח, והיא נאחזת בתמונות ישנות, בפיסות זיכרון אחרונות של חיים, ושל תם.

 

ביום רביעי בערב התייצבה בבית העלמין בקיסריה. יחד עמה הגיעו למקום עוד אלפים רבים, שיצרו מעין פקק ארוך מכל הכיוונים. אנשי חיל האוויר, החברים, הקרובים והשכנים - בהם גם מוטי גלעדי ואסנת וישינסקי, ששכלה את בנה ליאור בפעילות צבאית בעזה - כולם מתרכזים בחלקה הקטנה. 

 

כשהיא נתמכת בבני משפחת פרקש וממררת בבכי, אוחזת רעות במיקרופון. היא רוכנת מעל קבר החלל הצבאי הראשון בישוב, ומדברת אליו. 'אהוב שלי' היא אומרת, חנוקה בדמעות, "לפני כמעט ארבע שנים פגשתי אותך. אתה אהבת חיי וידעתי שזה לנצח. אהבתי את החיוך הנדיר שלך, ואיך שהצחקנו האחד את השנייה. היית מושלם. לי יש דברים שיתאימו רק לך ולך יש דברים שיתאימו רק לי.

"דיברנו על הילדים שיהיו לנו, על הבית ועל מה שנעבור. אהוב שלי, הנצחי הייתה לי הזכות להיות האישה המאושרת באדם במשך ארבע שנים, ועכשיו, עכשיו אין לי כלום. יש לי רק חור ענק בבטן. תהום. כשאתה מתת, מתתי גם אני. את שנינו הרגו".

 

 

אהבת אצילים

כשתם ורעות נפשגו לראשונה, לה היה חבר ולו הייתה חברה. ובכל זאת, התאהבו מהמבט הראשון ומיד נפרדו מבני זוגם הקודמים. הוא היה אז פרח טיס, ואת הפגישות הראשונות שלהם עשו בחצרים, בנוכחות ההורים שלו, איתם תפסה טרמפ לבסיס. בכל פעם שרצו להיות לבד, קרה משהו אחר שהפריד ביניהם, פעם היה זה ריתוק שקיבל תם ממפקדיו בקורס, בפעם אחרת נתקף בחיידק המערות המסתורי שהמית בשעתו את הזמר מאיר אריאל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"תם שכב במיטה בבית החולים ואמר לי: 'אבא, אני מפחד שרעות תחשוב שאני לא רוצה אותה, כי כל פעם אני דוחה את הפגישה בינינו מסיבה אחרת", נזכר האב, דורון פרקש. "ואני הרגעתי אותו, כי היינו גם חברים טובים, ואמרתי לו שלא ידאג, שהיא תהיה שלו.

"ובאמת הכל נהיה בסדר. מההתחלה, הם ישנו בבית שלנו בקיסריה. בנינו להם מעין צימר קטן, במיוחד. אנחנו כל-כך אוהבים את רעות. היא חלק מהמשפחה והיא נהייתה החברה הכי טובה של הבנות שלי".

 

תם ורעות שכרו דירה מרווחת במרכז תל-אביב, מעל "קפה ארלוזורוב" וסופרמרקט גדול. את הדירה חלקו עם א', טייס נוסף. דלת לידם גר חתן פרס ישראל, המשורר חיים חפר (82). בין שלושת השותפים הצעירים למשורר המלחמות נוצר קשר מיוחד. תחילה הזמינה רעות את חפר לאכול אצלם מרק שבישלה, אחר כך כיבדה אותו בעוגיות. בהמשך נהג לשתות עם תם וויסקי ו"הוזמנתי גם למסיבות של החבר'ה הצעירים", הוא מתגאה.

 

הזוג הצעיר היה עוזר למשורר המבוגר בתיקונים קטנים בבית, בהפעלת מכשירים חשמליים, "ואני כשהייתי נוסע לבית שיש לי בעין הוד, הייתי מביא להם רימונים ופירות שונים מהעץ", מתאר חפר.

"הם היו זוג כל-כך מושלם, כל-כך יפה", נאנח המשורר בקול שבור מכאב. "ואיזו אהבה הייתה ביניהם. רק להביט בהם במעלית כשאנחנו יורדים ביחד בקומה, זה לראות אחד מסתכל בשנייה באהבה. הביטי, זה לא כמו הדור של עכשיו. הם היו כמו הדור של פעם. האהבה שלהם הייתה מאופקת ואצילית. הם היו באמת כמו בני אצילים. לפעמים הם היו באים אליי, קצת ככה, לדבר. היו לי שיחות נפש איתם וכשתם הלך להפציץ בלבנון דווקא חשבתי שזה טוב. איי איזה צער, איזה צער. איזה זוג מיוחד ומתאים".

 

נשיקה אחרונה מאבא

בשבועות האחרונים הרגישה רעות שמשהו רע עומד לקרות. "אני כועסת על עצמי שידעתי", אמרה השבוע. "הסתובבתי עם חור בבטן. היו לי שיחות על זה עם א' (השותף לדירה), והוא ידע עד כמה אני מפחדת ודואגת". בהלוויה אמר א': "תם סיפר לי כמה הוא פוחד ואני הרגעתי אותו שעוד חודש נצחק על זה".

 

אדם נוסף שניבא את אשר עתיד להתרחש, הוא אבא דורון, לשעבר טייס בחיל האוויר וכיום טייס בחברת אל-על. "הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר בצבא. הייתה לי כל הזמן הרגשה כזאת. שוחחנו על זה פעמיים. זו הייתה שיחה בין אבא לבן. אני זוכר שגם בתקופות בעזה ביררתי כל הזמן מה קורה והתקשרתי, אבל ברגע שהתחילה הלחימה בלבנון הייתי מאוד מודאג. גם תם היה כל-כך נסער".

 

פרקש האב מפזר רמזים באשר לנסיבות נפילת הבן, אבל מוכן לפרט מדוע היה תם כה נסער רק כשכיבינו את מכשיר ההקלטה. לציטוט, מסר דורון, ש"על התרחיש של מה שקרה לתם אני עובר כבר הרבה זמן. כבר לפני חודש צפיתי את האפשרות הזאת והרגשתי שיש סיכוי גדול שיכול לקרות משהו רע, למרות שבאותה מידה זה יכול היה לא לקרות."

 

ולמרות ששיער מה צופן בחובו העתיד, לא יכול היה דורון לעשות מאומה כדי למנוע את טיסת הבן באותו בוקר מקולל. ביום ראשון בבוקר ראה את בנו בפעם האחרונה. הם נפרדו בנשיקה על הלחי, ודורון נסע לקנדה. לפני זה הספיק תם להגיד לאביו כמה דברים חשובים. "הייתה לו ביקורת על מה שקורה בטייסת בזמנים האלה והוא אמר שהוא חושש שעד שלא יקרה אסון, שום דבר לא ישתנה. מדובר בטייסת חדשה יחסית, והוא אמר שיש בה עודף מוטיבציה. הוא אמר גם, שטסים שם הרבה שעות".

 

את הידיעה על מסוק האפאצ'י שהתרסק בגבול הצפון, קיבל דורון בחדרו במלון בטורונטו. הוא היה לבד כשעקב אחרי המתרחש באמצעות תחנת הסי-אן-אן בטלוויזיה. "הבנתי שמשהו לא בסדר", משחזר פרקש. "אחרי זה דיברתי עם הטייסת וניסיתי להבין מה קרה בדיוק. הבנתי שתם מעורב, לא ידעתי אם הוא פצוע או הרוג. כולם 'מרחו' אותי מהארץ כל הזמן".

 

את בשורת האיוב שמע מחברו הטוב, רופא בכיר בבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. בגלל שסבא וסבתא של תם וגם הדודים גרים בקנדה, אני הייתי צריך להודיע להם שתם נהרג. השתדלתי להיות מאופק ולשלוט בעצמי כל הזמן, למרות שאני לא כזה גיבור גדול. אני בסך הכל אבא שאיבד את הבן שלו, אחר כך נסענו בטיסה מהירה חזרה, בעזרת אל על, וכל הזמן הרגשתי שכאילו הייתי מוכן לרגע הזה.

 

"פעם בשנת 80', כשאני עצמי הייתי בחיל האוויר", מגלה פרקש, "הייתה לי תאונת אימונים במטוס ונטשתי. הייתי טייס בינוני והיה לי המון מזל. אני עד היום לא מצליח להבין איך היה לי כל כך מזל, שלא קרה לי כלום ואפילו לא נפגעתי. ואני גם לא מצליח להבין איך זה שתם, שהיה טייס כל כך טוב, נהרג. פשוט לא היה לו מזל בכלל. אני כועס, אבל מעדיף שלא לדון בזה עכשיו". 

 

אוטו גלידה בטייסת

המנחמים זורמים אל הבית כמעט בכל שעות היממה. "זה בגלל שהיו לו כל כך הרבה חברים טובים", הם אומרים. "כולם היו חברים טובים שלו. הוא היה כזה אחד, שמסתדר עם כל אחד". כשנודע לחברים דבר מותו, שהו חלקם בטיולים ברחבי העולם, טיולים שאחרי הצבא, ובכל זאת תפסו את המטוס הראשון לישראל. תומר, למשל, הגיע מניו-יורק. חבר אחר בא מקנדה, חבר נוסף עלה על טיסה מקולומביה. 

 

הם יושבים זה לצד זה על הרצפה בחצר הגדולה. מביטים אחד בשני ונזכרים בחוויות מצחיקות מתם, שנקרא בפיהם "תומאס" או "תם החלום". כשמצטרף לשיחה הדוד מאמריקה, הוא מספר ש"כשתם היה בן 11, הוא בא איתי לבר משקאות בקנדה. שתיתי בירה כפולה, והוא שאל אותי: 'אני יכול לשתות?' אמרתי לו: 'נראה לך שתצליח לשתות את זה?' והוא לקח את הכוס ושתה את כולה בשלוק אחד".

 

החברים צוחקים ומציינים ש"אכן, הייתה לו קיבולת למשקאות חריפים". למעשה, בעקבות חיבתו הגדולה לשתיית אלכוהול במסיבות, נקראה פעולת השתייה בפי החברים "להתפרקש". "אהבתי כשהוא היה שיכור, כי הוא היה בא הביתה עם חיוך ממזרי על הפנים ומתחיל לחבק אותי", אומרת אחותו הקטנה עמית.

 

כתחביב, מספר האב דורון, נהג תום להפיק מסיבות. "הוא היה בליין אמיתי, בליין-בליין. כל יום הוא היה יוצא למקום אחר, את כל תל-אביב הוא הכיר. הוא אהב את החיים". האב מדגיש שתם לא היה טיפוס מורעל, אלא ההיפך הגמור. "תם היה ילד חכם מאוד, והרצון שלו לחיות היה גדול. הוא לא האמין ב'טוב למות בעד ארצנו' ואני בטוח שהוא גם לא היה הולך לצבא אם לא היה חובה ללכת. הוא יותר נהנה לצאת וללכת לפאב. אבל בגלל שזה היה שירות חובה, הוא רצה ללכת ולעשות משהו שהוא יכול לתרום בו.

 

"הוא פשוט עשה מבחנים לקורס טיס והתקבל. קצת לפני שהוא התחיל בקורס אמרתי לו: 'תם, אני רוצה שתזכור דבר אחד נורא חשוב- אתה לא עושה את קורס הטיס בשבילי. זו עבודה קשה'. והוא החליט בכל זאת ללכת על זה, למרות שהיו לו רגעים קשים. הוא כל הזמן היה אומר: 'זה שואה, היה שואה, הקורס שואה". נו, הדור הצעיר והמילים שלו", מחייך האב חיוך עצוב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תם רצה לשתות את החיים בלגימות גדולות, לנצל כל רגע הנאה אפשרי. התפרצות המלחמה עצרה ברגע האחרון את תוכניותיהם של רעות ותם לצאת לטיול בקנדה. יממה לפני שעלו על המטוס, נודע לתם שייאלץ להישאר בישראל. רק בשבוע שעבר חגג בטייסת יומולדת 23 בשיא העליזות; ההורים שלו שכרו אוטו גלידה, הביאו אותו לבסיס וחילקו גביעים מתוקים לכל החברים. מסיבת גן אמיתית, רגע לפני שהילדים האלה נדרשו לשוב ולהיות גברים היוצאים למלחמה.

 

בשבת האחרונה, יומיים לפני מותו, הפתיע תם את משפחתו כשהגיע לביקור פתע בבית. כמו תמיד, עלה לקומה העליונה, ניגן בגיטרה ושר שירי קאנטרי שאהב. אחר כך נסע במכונית המשפחתית לקנות סיגריות, הפעם כמבוגר מלווה, עם האחות עמית (18), שזה עתה קיבלה רשיון נהיגה. 

 

"כל כך התרגשתי שאחי הגדול נוסע איתי", היא מספרת, עיניה נוצצות מדמעות. "דיברנו על נהיגה, על דברים שאעשה בחופש הגדול, על החיים. הערצתי אותו. הוא היה אחי הגדול, שתמיד נתן לי פתרונות לבעיות. בגלל שאבא שלי נמצא הרבה בחו"ל, תם הוא קצת כמו אבא שלי. אני עוד לא קולטת בכלל שאחי הגדול איננו. לדעתי, הוא עוד מעט, כל רגע, ידפוק בדלת. אני מחכה לו".

 

קצת לפני שמסתיימת הלווייתו של תם, משחררים בני המשפחה יונים צחורות לעוף בשמים ועמית שרה שיר לזכרו:

 

"רציתי לעוף / רציתי כבר הלאה

עם חצי חיוך/ עלית למעלה 

מליון כוכבים תופסים / את הצבע שלך בעיניים

רציתי שנייה אחת / לומר לך שלום".

 

ידיים יפות של פסנתרן

חיים חפר שמע על התאונה הקשה באמצעי התקשורת ומיהר להתקשר לרעות. "אני הייתי בטוח שתם בסדר, למרות שאף פעם לא חקרתי אותו באיזה הליקופטר הוא טס. היו לו ידיים ארוכות ויפות כמו של פסנתרן וכנר, והייתי בטוח שעם הידיים האלה הוא בטח יכול לטוס טוב.

 

"אבל רעות אמרה מיד לי שזה היה תם במסוק. אז שאלתי אותה: 'מה קרה לו? הוא פצוע?' והיא אמרה לי: 'אני אתקשר אליך'. חשבתי לעצמי בלב, שאם הוא פצוע קשה, אז זה יהיה בסדר כי רעות תטפל בו כמו שצריך ותדאג לו. אבל אחר כך החברה שלה התקשרה וסיפרה לי שתם נהרג.

 

"אני מרגיש נורא. הלילה, למשל, נרדמתי רק בחמש לפנות בוקר. כל הזמן חשבתי על תם ועל העולם הזה. הוא ממש לא נראה לי איש של מלחמה. הוא עדין מדיי למלחמות. אני יודע, כי ראיתי את זה על פי הידיים העדינות שלו.

 

"חשבתי גם על רעות. בשבילי, המוות של תם זו הייתה חזרה למלחמת העצמאות. גם שם היו נשים יפות כאלה, אלמנות יפות כאלה, שהאיש שלהן הלך מבלי לשוב. חשבתי כל הזמן על איך רעות תסתדר לבד בלי תם. הם הרי היו ביחד כל הזמן".

 

מאז שתם נהרג, לא דרכה כף רגלה של רעות בדירה השכורה, וחפר מתגעגע. "יכול להיות שהיא כבר לא תחזור לגור כאן בכלל, ואני מבין אותה. אני רוצה לדבר איתה, אבל אין לי מילים להגיד לה עכשיו. מה להגיד לה? שאני מצטער? נו, בטח שאני מצטער. אני חושב שלא כדאי גם שאשאל אותה איך היא מרגישה, כי זו שאלה קצת מטומטמת.

 

"פעם כתבתי את השיר: 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה'. בינתיים כבר פרצה מלחמת לבנון, ועכשיו פרצה גם מלחמת לבנון השנייה. מי היה חושב שתהיה עוד מלחמת לבנון?" ? 

© כל הזכויות שמורות למשפחת פרקש

Dev By Mayrosewebs.com  , Design by Aya Golan

  • Wix Facebook page
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now